קמה בבוקר תמיד בקפיצה
הקטנה מהדלת פתאום מציצה
"אמאמאם" היא צועקת בקול רם מאוד
לדממה של הבוקר אין לה שום כבוד
את ממהרת לקום, מרימה לידיים
משתדלת בכח לפתוח עיניים
מוציאה את הבייגל, מורחת גבינה
מי אני, מה קורה פה, עוד לא מבינה
בפינה כבר עומד הגדול, "בוקר טוב"
"אני רוצה לראות סרט", אומר בלי לחשוב
מאשרת לו פרק אחד, אך בשקט
מזכירה לו על פיפי, בעצמך מתאפקת
אוכל, בגדים וצחצוח שיניים
מאבק על הקוקו, על לשים נעליים
נשאר עשר דקות, התארגנו יפה
ורק את בפיג'מה ועוד לפני הקפה
מתישבים במכונית, כולם חגורים
המושב מאחורה מלא פירורים
לשניה על עצמך מביטה במראה
להסתרק שוב שכחת, איזה נפלא.
הנסיעה כרגיל היא מן סוג של עינוי
הם צווחים, מתפתלים, לדממה אין סיכוי
את נובחת "די! שקט! תפסיקו לצעוק"
לא ברור אם זה רגע לבכות או לצחוק
זה היום הראשון בעבודה חדשה
בפנים קצת מתרגשת, אך רק לשניה
במהירות מחשבות נודדות אל הגן
איך תהיה הפרידה? האם הוא מוכן?
איך ישרוד יום שלם? כמה יבכה?
אולי זה עוד מוקדם? אולי עוד יום נחכה?
אבל הנה מגיע הרגע עצמו
המורה מאותתת, קוראת כבר בשמו
הוא הולך בשמחה, כך נראה לפחות
אך אצלך הדמעות כבר לזלוג מתחילות
ממהרת לאוטו, התיק כבר עלייך
הוא מלא עד הסוף וכבד על כתפייך
אך זה די הגיוני, פרט ללפטופ נוצץ
יש בו גם מגבונים, חיתולים ומוצץ
כך עובר לו היום,
בין מציאות לחלום
בין עייפות למצפון,
בטלטלות, בלי איזון
אבל אז כשהערב מגיע פתאום
כשאת שרועה על ספה ואין לך כח לנשום
הם עושים לך מופע עם מיני ריקודים
מספרים סיפורים, מחייכים וצוחקים
ולרגע אחד, ששווה את הכל
את שוכחת מכל הקשיים והשאול
את נמצאת שם ברגע, בתוך השמחה
מאושרת שיש לך כזו משפחה
את נזכרת שפעם גם את כך היית
רק שמחה ותמימה, בלי מגן או חנית
כשהיית בטוחה שתזיזי כל הר
ותמיד האמנת שיגיע מחר
זה כוחו של הרגע הזה בספה
הוא נותן את הכח להמשיך עוד טיפה
הביקור בעבר, השקיעה בהווה
זה עושה את הקושי נסבל ושווה
החיוך הקטן, החיבוק, המילים
זה נותן עוד קצת כח לשרוד בימים
והרי זו פשוט הברקה, גאונות
הקפדה על איזון בין חולשה לתמימות
מתישים הם אותנו בשביל השליטה
אך נותנים קצת כוחות בצורה של תקווה
אז כשנדמה שתמיד אלו הם ההורים:
אוהבים, דואגים, במסירות מטפלים
תזכרו שבעצם הכל די אחרת,
האמת חבויה, האמת מסתתרת
והגיע הזמן לשים סוף לבורות:
עייפות וטיפשות זו מהות ההורות!
