מוקדש לד"ר אלסי נחום הנדירה!
מורים רבים היו לי בבית הספר לרפואה
חלקם היו כה חכמים, עוררו בי השראה
ידעו ספרים הם בעל פה, שלפו הם מהזכרון
טבלה, תרשים והנחיות, פרטים עד האחרון
לימדו אותי לשאול חולה מדוע הוא הגיע
אף פעם לא אמרו לי אז, עד כמה הוא פגיע
הראו לי איך לבדוק אותו: האזנה, ניקוש, מישוש
וכך, בסוף כל הבדיקה, היה יוצא תשוש
אמרו לי "אבחנה מבדלת", לשלוח לבדיקות
ואם צריך ישנו יועץ, גם לו יש קצת תשובות
צריך לחשוב ולהבין, לפתוח ספר אם חובה
"אך מה עם להקשיב?", הייתי אז תוהה...
ישנן משחות וכדורים, גלי סונר וניתוחים
כלים רבים יש לרופא, הסבירו המורים
אך מה עם אלו ששבעו מכל הטיפולים?
שרק רצו לחוש קרבה, גלים אנושיים
מורים רבים היו לי בבית הספר לרפואה
אך את היית אחרת, מורה לא רגילה
לא רק לחשוב לימדת, אפשר גם להרגיש
לשמוע, לחכות, הוא כבר את הסיפור יגיש
אין צורך לתחקר, ללחוץ ולברר, יכול זה לבלבל
אפשר להיות שם בשבילו, לתמוך ולקבל
גם בלי לומר, לימדת. כי לא היה צריך
רק התבוננתי וראיתי - כל מטופל ידע להעריך
את המילה, את המגע, ההבנה והתמיכה
היית שם בשבילו, חיזקת וגם נתת ממך
ובפחדים ובדמעות כלל לא חששת להתלכלך
מורים רבים היו לי
אך את היית אחרת, מורה לא רגילה
לא הסתפקת בללמד רק את הרפואה
אודה לנצח שהיית שונה מאחרים
שלא פחדת
ובחרת
ללמד על החיים!
