• נינה דר

אז מה

איזה מזל שנולדתי עכשיו

בתקופה בה שיוויון הוא מובן מאליו

בה נשים כבר לומדות, מצביעות בבחירות

מהבית יוצאות, מגשימות חלומות


בה אישה היא אדם עצמאי, לא רכוש

וגופה הוא שלה, לא אוביקט למישוש


ואז מה אם מזמן, כשהייתי קטנה

צחקו "את וודאי תשרתי בקריה"

"תתאמני להגיש קוראסון עם קפה"

לא חשבתי שזה אולי קצת לא יפה


הגורל כך רצה שבדיוק שם הוצבתי

אך הכל לטובה, בכלל לא נעלבתי

הייתי כתבת צבאית מצליחה

הסתובבתי בכל הבסיסים בבטחה


ראיינתי בכירים, מפקדים, טייסים

וניסיתי לשמור איתם על נימוסים

אבל זה רק אני, הם השקיעו פחות

התרכזו בעצמם והריצו בדיחות


אז הבנתי שזה כי אני צעירה

וגם אין לי ממש ברצינות השכלה

אחרי תואר יהיה זה לגמרי אחרת

ייתיחסו ברצינות, יצרפו לנבחרת


ובאמת כשסיימתי כבר שני תארים

והתחלתי סבבים בבתי החולים

התרגשתי לשמוע כשקוראים לי בשמי

והד"ר צמוד ועושה זאת רשמי


ואז מה שהיו גם כאלה שלא.

פספסו את התג, לא חשוב מה גודלו

שקראו לאח דוקטור ולי "האחות"

לא שמעו את דבריי, איתו פצחו בשיחות


ואז מה שבכירים קראו לי "חמודה"

ואחד שם עלי את ידו השמנה

זה לא רוע, תבינו, הם לא צעירים

ככה פעם היה, זה פשוט הרגלים


ואז מה שעכשיו, אחרי שני הריונות

עבודה רצינית, שערות לבנות

אני עדין מוצאת את עצמי בכל בוקר

לחוצה, מזיעה, משלמת ביוקר


מנסה להתאים בין מכנס לחולצה

שארגיש איתם טוב ואהיה מרוצה

אך יודעת תמיד- הסיכוי הוא קלוש

מישהו כבר יגיד איזה משהו חרוש


"זה מרזה", "זה משמין"

"איזה צבע יפה..

הוא מדגיש ת'גזרה

משפר ת'מראה"


נו אז מה. זה בסדר, זה רק מחמאות

לא חשוב שבפנים זה גורם לי לתהות

האם ככה היה הוא אומר לבחור?

מה אני בעינייו? זה בכלל לא ברור.


נו אז מה. הרי אין פה איזו כוונה

להשפיל או לפגוע..

כך אני מקווה.

זה בסדר, זה ככה, זה אני אשמה?

זה בראש. לא? אולי.

ואם לא, נו, אז מה?