• נינה דר

אני

מביאה לה מזלג

"רק אני, רק אני!"

היא מחזירה למקום

ומביאה במקומי


כשבבוקר אני מנסה להחיש

מביאה לה בגדים

מנסה להלביש

"רק אני!!!" היא צועקת

רוקעת רגליים

אין בכלל לתאר איך נשים נעליים


כששואלת אני אם רוצים הם ממתק

מהחדר נשמע "כן, אני!" מרוחק

אך כשיש פה דיבור על צחצוח שיניים

שום אני, רק מבט מתחמק בעיניים


אם האח הגדול שוקד על יצירה

"גם אני" היא צועקת

ובלי שום בושה

את הטוש היא חוטפת

וגם את הדף

כי כל מה ששלו הוא תמיד מועדף


וכשפעם עברה היא ליד שירותים

וקלטה איך עושים את הפיפי בנים

נעמדה מול הסיר ובמלוא גאווה

פספסה בגדול, בלי טיפת אכזבה


כששואלים אותה "מי את?

ילדה או תינוקת?"

"לא ולא", היא עונה

"רק ענתי!!", צועקת

וכשפעם שאלנו אותו

"אתה צמא?"

"אני לא, אני ארז"

נשמע הוא עונה


יום אחד הוא עבר והביא לי חיבוק

"אני אוהב אותך אמא", אמר עם נישוק,

"אבל מי שאהוב עלי אף עוד יותר,

זה אני!", וכך הלאה קיפץ וניתר




לפעמים זה נדמה שדווקא הגדולים

שבמרוץ השנים למדו הרבה בחיים

שכחו את שפעם ידעו בילדות

של"אני" יש מקום וממש חשיבות


שכדאי לעבוד אבל לא בטירוף

למצוא זמן לאכול, ולא רק סנדוויץ' חטוף

לראות סרט, לקרוא, לטייל בחגים

ולזכור, יש "אני" גם אצל הגדולים