• נינה דר

רילוקיישן וזה

חדר ענק, מיטה של מלכים

רובוט שואב, דירה עם שטיחים

מדרכות נקיות, רחבות, גם הכביש

ברחוב מחייכים כל אישה וכל איש


האויר ככה ככה, מעט מזוהם

על העץ הגבוה סנאי מנומנם

נוף מהמם, רק ירוק והרים

הוא מרגיע, עושה חם בלב ונעים


כשחוזרים לדירה אחרי יום מעייף

יש תחושה כבר של בית, מוכר ועוטף

מכירים חברים נחמדים ותומכים

הם מראים שאכפת, מזמינים, מארחים


כך יוצא שהכל מסתדר כלל לא רע

לרגעים יש אפילו תחושה של שגרה

אבל אז במפתיע, ללא התראה

יש מחנק בגרון, דפיקות לב, הזעה


הריחוק מאותם אנשים בודדים

שהיו שם תמיד, בכל שעת דמדומים

שפשוט אוהבים בכל חלק בלב

שיומיום בלי חיבוק מהם, די כואב


עבורם אין שום רגע ללא מחשבה

געגוע, ענין ואינסוף הקשבה

וכשהם שואלים מה שלום הילדים

זה מרגיש שכל פרט מעניק עוד חיים


כך בדידות מתגנבת, פתאום לא ברור

האם טוב לי או רע לי, הלב קצת שבור

זה מלכוד שנראה שאין לו שום פתרון

החיים מרגישים קצת כמו עפיפון


השליטה לכאורה אצלי בידיים

בחבל אוחזת, פוקחת עיניים

אך בכל משב רוח, לימין או לשמאל

יש חשש שהכל יתמוטט ויפול


מתנדנדת בין כיף ושמחה לעצבות

מחכה בשקיקה לתחושה של קביעות

אומרים לי "זה יגיע, חכי עוד טיפה"

אז אני מקשיבה, מדחיקה ומחכה.