• נינה דר

זמן

לפעמים הוא כזה חמקמק שכואב

מבקשים, 'תרגע, רק לרגע תשב'

מתמקדים בעכשיו, בכל החושים

מקשיבים, מסתכלים, והכל מרגישים


מנסים את הרגע לצרוב בדמיון

רק שלא יאבד, לא ילך לטמיון

אבל הוא לא מקשיב, ממהר, נעלם

ובלבנו נותר זכרון מעומעם


ופתאום הימים במהירות דוהרים

שועטים למרחק, לא פוזלים לצדדים

ואותו התינוק שהרגע נולד

כבר הולך ואפילו לדבר הוא למד


שערה לבנה מבצבצת פתאום

מהיכן היא הגיעה? האם זה חלום?

הזמן טס כמו קליע, כמו פגז מתותח

וחלון אל הסוף כבר באופק נפתח


לפעמים הוא לא זז או לאט מזדחל

ואתה כל הזמן בשעון מסתכל

כל שניה שעוברת, לך מכאיבה

מגבירה דאגה, מרחיקה מתקווה


כל כולך מרוכז כעת רק בדלתות

שיפתח אותם זה שבפיו חדשות

שיסביר לך מה מצבה, איך עבר

שיאמר לך: זהו, הסיוט כבר נגמר


זה נראה שזה לא יסתיים לעולם

ואתה כך לנצח תקוע, אולם

לבסוף זה עובר, יש תחושה של תנועה

אך אתה כבר סחוט, מוכן לכניעה


לפעמים הוא חסר, כך נדמה לפחות

מנסים להספיק את הכל, לא לדחות

יש המון מטלות, ואינסוף עבודה

להגיש את הדו"ח, להכין פשטידה


לבקר אין שום זמן, ככה לו היא אמרה

היא פשוט עייפה, מהעומס גמורה

זו כזאתי תקופה , זה זמני, טענה

כך עבר לו החודש ואז השנה


ואז יום אחד כשקיבלה הודעה

לבית החולים ללא לאות מיהרה

זמן אז כבר לא היה בעיה בשבילה

היא ישבה לצדו עד בוא האפילה


היא ישבה וחשבה: אם יכולתי לחזור

אם ניתן היה זמן להשיב לאחור

אז הייתי זורקת הכל ומגיעה

להביט בו, לשמוע, לעוד נגיעה


כך נראה שהזמן על פי רוב אכזרי

מגלה החולשות, מותיר אותך ערירי

אך לא כך זה תמיד

לפעמים הוא ידיד


אז הוא דווקא רחום, מספק נחמה

מעמעם כאבים, מרפא נשמה

ואפילו כשיש הרגשה של תהום

כשנראה לא ברור שתשרוד את היום

אז הזמן הוא מושיע, נותן הוא מזור

אז אומרים, "תן לו זמן והכל יעבור"


אז איך ניתן לסכם? מה נגיד על הזמן?

הוא חידה, מסתורי הוא וכלל לא מובן

ונראה שמכל שלמעלה כתוב

הוא הכי עבורנו בסיסי וחשוב


אין מחיר לו, הוא כל כך נדיר ויקר

הוא אתמול והיום והוא גם המחר

אך מכל מה שיש בעולם הרחב

הוא אחד שלנצח מאיתנו נשגב


לא נוכל להצליח לשלוט על הזמן

להחליט איך ינוע, מתי ולאן

וכל מה שנותר לעשות מעכשיו

זה לחדול מלראות בו מובן מאליו

להבין שיש סוף לכל מנגינה

ועד אז להוקיר כל דקה שישנה