דמיינו לרגע עולם שהוא כולו טוב.
עולם שבו אנשים מכבדים זה את זה,

יודעים לכעוס בלי לשנוא,

לחשוב אחרת אך לקבל גם דעה שונה משלהם.
כזה עולם בו אנשים חיים את חייהם זה עם זה ולא זה נגד זה, בו אנחנו עסוקים בבניה ולא בהרס, עוזרים זה לזה ונותנים מעצמנו במקום לקחת לעצמנו.

זה העולם שבו האמנתי כשהייתי ילדה.

את הספר הראשון שלי כתבתי במהלך שנות בית הספר. הדמות הראשית בו הייתה יצור קטן ורך בשם ג'פי שיכול לנוע במהירות האור ולהופיע בכל מקום שהוא רוצה בכל רגע. כל מהותו ומטרתו הייתה לקפץ בין אנשים ובלי שישימו לכך את הלב, לתקן עבורם את מה שדורש תיקון בחייהם. ג'פי פייס משפחות במריבה, לחש באוזניהם של מנהיגים כדי למנוע מלחמות, עזר לילדים אובדים למצוא את הוריהם וכן הלאה וכן הלאה..

אחרי שכתבתי את הסיפור הזה, הדפסתי אותו במדפסת הביתית שלי וחילקתי אותו לחברים. הבאתי עותק שלו גם לפסיכולוגית איתה נפגשתי באותה תקופה ואני זוכרת שהיא הייתה מאוד מופתעת כשהיא קראה אותו. אני זוכרת שהיא שאלה אותי בשיא הרצינות האם אני באמת מאמינה שליצור כל כך קטן יכולה להיות השפעה גדולה כל כך על העולם. האם אני מאמינה שלי באמת יש השפעה גדולה כל כך על העולם...?
עניתי לה שבוודאי וללא שום ספק. לשתי השאלות.

כשקיבלתי הביתה את שאלון ההעדפות לקראת הגיוס לצה"ל, למרות כל הגיחוכים מסביב, הגשתי מועמדות לתפקיד כתבת צבאית בביטאון חיל האויר. זה הפתיע ושעשע את האנשים סביבי מכמה סיבות. קודם כל, אף אחד לא ידע שאני אוהבת לכתוב, שכתבתי סיפורים למגרה ושהיומנים האישיים שלי כבר מילאו שתי מגירות. חוץ מזה, בתיכון הצטיינתי במתמטיקה ובפיזיקה וכאילו, בואו, נשים את הקלפים על השולחן, לא נולדתי בארץ.. למען האמת, היו גם מי שאהבו להשתעשע ברעיון שהיות ואני חמודה ובלונדינית, התפקיד היחיד שאני יכולה לעשות בצה"ל מתמקד ביכולת לזכור כמה סוכר וכמה קפה כל אחד אוהב בקפה שלו.

אחרי השירות המרתק בביטאון חיל האויר (כן, התקבלתי 😉), העברתי קרוב לעשור בלימודים אקדמיים במטרה להפוך לרופאה.

שנים רבות עברו עלי ללא כתיבה. לא היה לי זמן, לא היה לי כוח ולא הייתה לי מוטיבציה. הייתי קבורה תחת ספרים ומבחנים. למעשה, שינוי הכיוון הזה השכיח ממני לחלוטין את האהבה שלי לכתיבה ואת החשיבות שלה בחיי. יכול מאוד להיות שהייתי נוטשת את הכתיבה לגמרי אם לא ד"ר אלסי. פגשתי אותה בחודש האחרון שלי בשנת הסטאז', שניה לפני קבלת הרישיון שלי לעסוק ברפואה. במהלך החודש הזה הייתי צמודה אליה לאורך כל שעות העבודה שלה ועזרתי לה בקבלת מטופלים ובבדיקתם. היא ראתה עשרות אנשים ביום וכולם, ללא יוצא מן הכלל, יצאו מהמפגש איתה בריאים יותר משהיו כשנכנסו. היא לא תמיד יכלה לרפא את המכאובים הגופניים של מטופליה.. אבל על נפשם הייתה לה השפעה אלוהית. היא עשתה טוב. המון טוב.

שאלתי אותה איך זה יכול להיות. איך מישהו שנכנס לחדר חולה ויצא ממנו כשהוא עדיין חולה באותה מידה מבחינה רפואית, מרגיש יותר טוב? בתגובה היא הוציאה מהמגירה קלסר והושיטה לי אותו. בעודה יוצאת מהחדר להפסקה קצרה בין המטופלים, התחלתי לדפדף בקלסר. הוא היה מלא בקטעי שירה שעסקו בעיקר בנושאי חולי ורפואה אך לא רק. היו שם שירים על בשורה מרה, על אי הוודאות שבחיים בכלל וברפואה בפרט, על התחושות הקשות שמלוות רופאה שמאבדת מטופל... קראתי עוד ועוד ועוד, עם דמעות בעיניים, תוך הבנה שזו פעם ראשונה מזה זמן רב מדי שאני מרגישה עד עמקי נשמתי. מרגישה מה? הכול. פשוט מרגישה. הכתיבה של אלסי הייתה עדינה כל כך, מדויקת. זרמה ישירות מהלב שלה. היא ראתה את מטופליה עד עמקי נשמתם וזו זו הסיבה שהיא גם הצליחה להושיט את ידה אליהם ולעזור גם כשלא נראה שיש איך. הקשר האנושי הזה שהיא יצרה יכול היה להשאיר בה צלקת, לפגוע בה, אך בזכות הכתיבה היא הצליחה לנתב את הכאב והקושי למקום בונה ומחזק. מקום של טוב לב, אהבה ונתינה.

באותו ערב, כשחזרתי הביתה, לקחתי מחברת ישנה שנשארה לי מלימודי רפואה, מצאתי כמה עמודים ריקים והתחלתי לכתוב. לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לכתוב אבל זה לא היה משנה. המילים זרמו כמו נהר שפרץ דרך סדק בסכר. בלי לתכנן או להקדיש מחשבה לניסוחים, נולד השיר הראשון שלי: "מה הכי חשוב בחיים?".

זה היה הראשון מבין רבים נוספים שבאו אחריו ועזרו לי להתמודד עם התקופה הקשה שעברה עלינו אז. כבר הייתי נשואה, עם שני ילדים, אך הקטנה מבין השניים שהייתה אז בת כשנה, סבלה ממחלת לב. היינו בעיצומה של תקופת מעקב רפואי שכלל בדיקות מרובות, תרופות ואתגרים רבים נוספים, אשר בסופה צריך היה להחליט האם המצב מצריך ניתוח לב פתוח. העברנו לילות רבים ללא שינה וימים רבים בהתלבטויות, התייעצויות ובעיקר המון חרדה. לבסוף הרופאים החליטו שאין מנוס מניתוח לב פתוח והתאריך נקבע לחודש קדימה. שירים רבים פרצו מלבי באותה תקופה, אך מה שלא ציפיתי הוא שיצמח מכך גם סיפור הילדים הראשון שלי.

לקטנטונת שלי שהייתה מיועדת לניתוח היה אח גדול שהיה אז בן ארבע ולא ממש הבין על מה כל המהומה. עם על ה"הכשרה" שהייתה לי אחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה ושנים של לימודי רפואה, בהם שמים לא מעט דגש על תקשורת ושיחה עם מטופלים על נושאים רגישים, לא מצאתי את המילים להסביר לבני הבכור מה הולכת לעבור בקרוב אחותו התינוקת. איך מסבירים לילד בן ארבע מה זה ניתוח לב? מה אומרים אם הוא שואל האם היא תמות? איך בכלל שומרים את כל הדמעות בפנים ולא מראים לו את האימה שבלב?

לא הייתה לי תשובה לכך ושוב, הפתרון שמצאתי לעצמי היה לקחת דף ועפרון ולהתחיל לכתוב.

הפעם זה לא היה נהר אלא יותר כמו אוקיינוס. ולא רק של מילים אלא גם של דמעות. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שקיבלנו את האבחנה שראיתי מולי את המציאות. היא הייתה כתובה על הדף. היא הייתה אמיתית. למען הבן שלי הייתי צריכה לעבד אותה, להבין אותה ולקבל אותה. רק כך יכולתי לקוות להצליח להסביר לו את המצב בלי להתרסק מולו לרסיסים. כתיבת הסיפור "עבורו" השיגה בדיוק את זה. בתהליך מזורז של שבועות בודדים, בהם הקדשתי כל רגע פנוי לעבודה על כתיבת הסיפור ואיורו, הצלחתי לעכל את זה שנולדה לי תינוקת חולת לב שצריכה כעת לעבור ניתוח לב פתוח בו אמנם יש סיכויים גבוהים מאוד להצלחה אך גם סיכוי לא זניח לפגיעה לבבית בלתי הפיכה ומוות. הצלחתי להרגיש את החרדה בלי לקרוס. הצלחתי למצוא את המילים והחרוזים להסביר לבני את מה שהולך לקרות תוך מתן תקווה שהכול הולך להיות בסדר. הכתיבה הופיעה בחיי פעם נוספת והפעם פשוט הצילה אותי. ממש כך.

מה הקשר בין רפואה לספרות ילדים?

הניתוח של הקטנה עבר בהצלחה רבה ולאחר תהליך החלמה שהניב עוד כמה שירים, יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה.

הרגשתי שהאופטימיות חוזרת אלי מעט ושמתי לב שגם השירים שאני כותבת הופכים להיות שמחים ומעודדים יותר.

 

החלטתי לתת ניסיון לכתיבת ספר ילדים שהרעיון שלו התבשל במוחי כבר זמן מה לפני כן אך פשוט לא הייתה לי הפניות הרגשית לכתוב אותו. ההשראה לספר הייתה הבן הבכור שלי שהיה אז בגן עירייה והיה חוזר הביתה בכל יום עם סיפור משעשע ומשמעותי חדש על המעללים שלו ושל חבריו.
למעשה, הוא סיפק לי מספר רב של רעיונות שמספיק לסדרה של ספרים אשר כולם עוסקים בנושאים שלקוחים מחיי היומיום של הילדים שלנו. הם נועדו לאפשר לנו, ההורים, לקבל הצצה לחייהם ולאפשר "תירוץ" לשיח משמעותי עם הילדים על הנושאים האלה.

כולי תקווה שהסיפורים האלה יגיעו להורים וילדים רבים, יקרבו ביניהם ויעבירו לדור העתיד את המסרים של הסיפורים שמתמקדים באהבה, סובלנות, חברות, קבלת האחר, ערבות הדדית ועוד.

אני רוצה להאמין שהפנטזיה של הילדה שהייתי לפני יותר מעשרים שנה עוד יכולה איכשהו להתממש.
אני רוצה שהילדים שלי יחלמו חלומות כמוני ויגשימו אותם. שהם יאהבו, יעזרו, יתמכו, יפיצו טוב לב ושמחה ויתנו לעולם יותר משהם לוקחים. אני רוצה להאמין שלא רק הילדים שלי יגדלו על הערכים האלה אלא גם ילדים רבים אחרים.

זו המהות של סדרת "מוני הארנב וחבורת המונים": להפיץ את המסר שהעולם כן יכול להיות טהור וטוב. שאנחנו יכולים לקבל זה את זה, לכבד זה את זה , לעזור זה לזה ולאהוב. פשוט לאהוב.

זו הדרך שלי להגשים את החלום ה"ילדותי" שלי ולצעוד צעד אחד קדימה בדרך לעולם מלא בשמחה, אהבה, צמיחה וערבות הדדית.

שלכם, 

נינה דר

על פני השטח - אמא, רופאה, סופרת ילדים

בפנים - ילדה תמימה שמאמינה שהעולם יכול להיות טוב יותר

© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

© כל הזכויות לתוכן אתר זה שמורות לנינה דר 2018